ביאור שטיינזלץ על תמיד ל״ב

מהדורה: תלמוד מהדורת ויליאם דוידסון

« ביאור שטיינזלץ על תמיד ל״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמיד ל״ג ע״א »

1 מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ רָחוֹק, אוֹ מִמִּזְרָח לַמַּעֲרָב? אָמְרוּ לוֹ: מִמִּזְרָח לַמַּעֲרָב. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי חַמָּה בַּמִּזְרָח – הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ, חַמָּה בַּמַּעֲרָב – הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ, חַמָּה בְּאֶמְצַע רָקִיעַ – אֵין הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ.

2 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאֶחָד שָׁוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּגְבוֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ וְגוֹ׳ כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב״. וְאִי חַד מִינַּיְיהוּ נְפִישׁ, נִכְתּוֹב תַּרְוַויְיהוּ כִּי הָהוּא דִּנְפִישׁ! וְאֶלָּא, חַמָּה בְּאֶמְצַע רָקִיעַ מַאי טַעְמָא אֵין הַכֹּל מִסְתַּכְּלִין בָּהּ – מִשּׁוּם דְּקָאֵי לְהֶדְיָא, וְלָא כָּסֵי לֵיהּ מִידֵּי.

3 אָמַר לָהֶן: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה אוֹ הָאָרֶץ? אָמְרוּ: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״.

4 אָמַר לָהֶן: אוֹר נִבְרָא תְּחִלָּה, אוֹ חֹשֶׁךְ? אָמְרוּ לוֹ: מִילְּתָא דָּא אֵין לַהּ פָּתַר. וְנֵימְרוּ לֵיהּ חֹשֶׁךְ נִבְרָא תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ״, וַהֲדַר ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר״!

5 סָבְרִי, דִּילְמָא אָתֵי לְשַׁיּוֹלֵי מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר.

6 אִי הָכִי, שָׁמַיִם נָמֵי לָא נֵימְרוּ לֵיהּ?! מֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא דְּקָא שָׁיֵיל, כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָהָדַר שָׁאֵיל, סָבְרִי לָא נֵימָא לֵיהּ, דִּילְמָא אָתֵי לְשַׁיּוֹלֵי מָה לְמַעְלָה מָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר.

7 אָמַר לָהֶם: אֵידֵין מִתְקְרֵי חַכִּים? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵיזֶהוּ חָכָם – הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. אָמַר לָהֶם: אֵידֵין מִתְקְרֵי גִּבּוֹר? אָמְרוּ לוֹ: אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. אָמַר לָהֶן: אֵידֵין מִתְקְרֵי עָשִׁיר? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

8 אֲמַר לְהֹן: מָה יַעֲבֵיד אִינִישׁ וְיִחְיֶה? אֲמַרוּ לֵיהּ: יָמִית עַצְמוֹ. מָה יַעֲבֵיד אִינִישׁ וְיָמוּת? יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ. אֲמַר לְהֹן: מָה יַעֲבֵיד אִינִישׁ וְיִתְקַבֵּל עַל בְּרִיָּיתָא? אֲמַרוּ: יִסְנֵי מַלְכוּ וְשׇׁלְטָן. אֲמַר לְהוּ: דִּידִי טָבָא מִדִּידְכוּ, יִרְחַם מַלְכוּ וְשׇׁלְטָן, וַיַּעֲבֵד טֵיבוּ עִם בְּנֵי אִינָשָׁא.

9 אֲמַר לְהֹן: בְּיַמָּא יָאֵי לְמֵידַר, אוֹ בְּיַבִּשְׁתָּא יָאֵי לְמֵידַר? אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּיַבִּשְׁתָּא יָאֵי לְמֵידַר, דְּהָא כֹּל נָחוֹתֵי יַמָּא לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהוֹן עַד דְּסָלְקִין לְיַבִּשְׁתָּא.

10 אָמַר לָהֶן: אֵידֵין מִנְּכוֹן חַכִּים יַתִּיר? אָמְרוּ לוֹ: כּוּלָּנָא כַּחֲדָא שָׁוַויִין, דְּהָא כֹּל מִילְּתָא דַּאֲמַרְתְּ לַנָא – בְּחַד פְּתַרְנָא לָךְ. אָמַר לָהֶן: מָה דֵין אַתְרֵיסְתּוּן לְקִבְלִי! אֲמַרוּ לֵיהּ: סִטְנָא נָצַח.

11 אֲמַר לְהֹן: הָא אֲנָא מְקַטֵּילְנָא יָתְכוֹן בִּגְזֵירַת מַלְכִין! אֲמַרוּ לֵיהּ: שׇׁלְטָן בְּיָד מַלְכָּא, וְלָא יָאֵי לְמַלְכָּא כָּזָב. מִיָּד אַלְבֵּישׁ יָתְהוֹן לְבוּשִׁין דְּאַרְגְּווֹן, וּשְׁדִי מְנִיכָא דְּדַהֲבָא עַל צַוְּארֵיהוֹן.

12 אֲמַר לְהֹן: בָּעֵינָא דְּאֵיזִיל לִמְדִינַת אַפְרִיקֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא מָצֵית אָזְלַתְּ, דְּפָסְקִי הָרֵי חשֶׁךְ. אָמַר לְהֹן: לָא סַגִּיא דְּלָא אָזֵילְנָא, אַמְּטוּ הָכִי מְשַׁיֵּילְנָא לְכוּ, אֶלָּא מַאי אֶעֱבֵיד?

13 אֲמַרוּ לֵיהּ: אַיְיתִי חֲמָרֵי לוּבָאֵי דְּפָרְשִׁי בְּהַבְרָא. וְאַיְיתִי קִיבּוּרֵי דְּמַתְנֵי, וּקְטַר בְּהַאי גִּיסָא, דְּכִי אָתֵית בְּאוֹרְחָא, נָקְטַתְּ בְּגַוַּיְיהוּ וְאָתֵית לְאַתְרָךְ.

14 עֲבַד הָכִי, וַאֲזַל מְטָא לְהָהוּא מָחוֹזָא דְּכוּלֵּיהּ נְשֵׁי. בָּעֵי לְמִיעְבַּד קְרָבָא בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: אִי קָטְלַתְּ לַן, יֵאמְרוּ: נְשֵׁי קְטַל. אִי קָטֵילְנָא קָטְלִינַן לָךְ, יֵאמְרוּ: מַלְכָּא דְּקַטְלוּהּ נְשֵׁי. אֲמַר לָהֶן: אַיְיתוֹ לִי נַהֲמָא. אַיְיתוֹ לֵיהּ נַהֲמָא דְּדַהֲבָא אַפָּתוּרָא דְּדַהֲבָא.

15 אֲמַר לְהוּ: מִי אָכְלִי אִינָשֵׁי נַהֲמָא דְּדַהֲבָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֶלָּא אִי נַהֲמָא בָּעֵית, לָא הֲוָה לָךְ בְּאַתְרָךְ נַהֲמָא לְמֵיכַל, דִּשְׁקַלְתְּ וַאֲתֵית לְהָכָא? כִּי נָפֵיק וְאָתֵי, כְּתַב אַבָּבָא דְּמָחוֹזָא: אֲנָא אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, הֲוֵיתִי שָׁטְיָיא עַד דַּאֲתֵיתִי לִמְדִינָת אַפְרִיקֵי דִּנְשַׁיָּא, וִילֵיפִית עֵצָה מִן נְשַׁיָּא.

16 כִּי שָׁקֵיל וְאָתֵי, יָתֵיב אַהָהוּא מַעְיָינָא, קָא אָכֵיל נַהֲמָא. הֲווֹ בִּידֵיהּ גִּלְדָּנֵי דְּמִלְחָא, בַּהֲדֵי דִּמְחַוְּורִי לְהוּ – נְפַל בְּהוּ רֵיחָא. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי עֵינָא מִגַּן עֵדֶן אָתֵי.

17 אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁקַל מֵהָנְהוּ מַיָּא, טְרָא בְּאַפֵּיהּ. אִיכָּא דְאָמְרִי: אִידַּלִּי כּוּלֵּיהּ עַד דִּמְטָא לְפִתְחָא דְּגַן עֵדֶן, רְמָא קָלָא: פִּתְחוּ לִי בָּבָא! אֲמַרוּ לֵיהּ ״זֶה הַשַּׁעַר לַה׳ וְגוֹ׳״. אֲמַר לְהוֹן: אֲנָא נָמֵי מַלְכָּא אֲנָא, מִיחְשָׁב חֲשִׁיבְנָא, הַבוּ לִי מִידֵּי. יְהַבוּ לֵיהּ גּוּלְגֻּלְתָּא חֲדָא, אַתְיַיהּ תַּקְלֵיהּ לְכוּלֵּיהּ דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּידֵיהּ בַּהֲדַיהּ, לָא הֲוָה מַתְקָלֵיהּ.

18 אֲמַר לְהוֹן לְרַבָּנַן: מַאי הַאי? אָמְרִי גּוּלְגֻּלְתָּא דְּעֵינָא דְּבִישְׂרָא וּדְמָא הוּא, דְּלָא קָא שָׂבַע. אֲמַר לְהוּ: מִמַּאי דְּהָכִי הוּא? שָׁקְלִי קַלִּיל עַפְרָא וְכַסְּיוּהּ, לְאַלְתַּר תְּקַלָא, דִּכְתִיב: ״שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְגוֹ׳״.

19 תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: גֵּיהִנָּם לְמַעְלָה מִן הָרָקִיעַ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לַאֲחוֹרֵי הָרֵי חשֶׁךְ.

20 תָּנָא רַבִּי חִיָּיא: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה – שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמִי רוֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה׳ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ״.

21 הֲדַרַן עֲלָךְ לֹא הָיוּ כּוֹפְתִין

22 א אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: בָּרְכוּ בְּרָכָה אַחַת! וְהֵם בֵּרְכוּ. קָרְאוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״וַיֹּאמֶר״.

23 בֵּרְכוּ אֶת הָעָם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת: ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וַעֲבוֹדָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. וּבַשַּׁבָּת מוֹסִיפִין בְּרָכָה אַחַת לַמִּשְׁמָר הַיּוֹצֵא.

24 ב אָמַר לָהֶם: חֲדָשִׁים לִקְטֹרֶת בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ. זָכָה מִי שֶׁזָּכָה, אָמַר לָהֶם: חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים, בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַמַּעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

25 ג מְסָרוּם לַחַזָּנִים, הָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָם אֶת בִּגְדֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶם אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבַד. וְחַלּוֹנוֹת הָיוּ שָׁם, וְכָתוּב עֲלֵיהֶם תַּשְׁמִישׁ הַכֵּלִים.

26 ד מִי שֶׁזָּכָה בַּקְּטֹרֶת הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף, וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב מַחְזֶקֶת שְׁלֹשָׁה קַבִּין, וְהַבָּזֵךְ הָיָה בְּתוֹכוֹ.

פירוש ביאור שטיינזלץ על תמיד ל״ב

1 האם מן השמים לארץ רחוק יותר מהמרחק מן המזרח למערב, או המרחק מהמזרח למערב גדול יותר מהמרחק שבין השמים והארץ? אמרו לו זקני הנגב: המרחק ממזרח למערב גדול יותר. תדע לך, ראיה לדבר, שהרי כאשר החמה מצויה במזרח בתחילת היום — הכל מסתכלין יכולים להסתכל בה, בלא שתיפגענה עיניהם, וכן הוא כאשר החמה מצויה במערב בסוף היום — הכל מסתכלין בה, ואולם בזמן שהחמה נמצאת באמצע הרקיע בחצות היום — אין הכל מסתכלין בה, שכל המסתכל בה נפגעות עיניו, וטעם הדבר — שקרוב יותר הוא מקום זה.

2 ואילו חכמים אומרים: זה וזה כאחד שוין, וראיה לדבר מן הכתוב, שכן נאמר "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו" תהלים קג, יא-יב, שכתוב אחד משווה את מידת החסד כמרחק השמים לארץ, וכתוב אחד משווה את מידת הסליחה כמרחק המזרח ממערב. ואי חד מינייהו נפיש ואם אחד מהם, מהמרחקים הללו גדול יותר מחבירו, נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש שיכתוב את שניהם, בשני הכתובים הללו, גם בתיאור מידת החסד וגם בענין הסליחה, שהם כמו אותו המרחק שגדול יותר! ואלא באשר לשאלה, מדוע ניתן לראות את השמש כאשר היא נמצאת במזרח ובמערב, בעוד שכאשר החמה נמצאת באמצע הרקיע מאי טעמא מה טעם אין הכל יכולים להיות מסתכלין בה? — משום דקאי להדיא, ולא כסי ליה מידי שעומדת החמה בגילויה, באין דבר המכסה אותה, בעוד שבהיותה במזרח או במערב ישנם דברים המסתירים את קרניה הישירות.

3 ועוד אמר להן אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב בשאלה שעניינה סדר הבריאה בראשיתה: האם שמים נבראו תחלה ולאחריהם הארץ או הארץ נבראה תחילה ולאחריה השמים? אמרו לו בתשובה: שמים נבראו תחלה, שכן נאמר בתחילת התורה, בתחילת תיאור מעשה הבריאה ה"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" בראשית א, א.

4 אמר להן אלכסנדר מוקדון עוד בשאלה: מה נברא בתחילה, האם האור נברא תחלה ולאחריו החושך, או החשך נברא תחילה ולאחריו האור? אמרו לו זקני הנגב בתשובה: מילתא דא דבר זה אין לה פתר פתרון מן הכתובים. ושואלים: מדוע לא ענו לו על שאלה זו, והרי יש לה פתרון בכתובים, נימרו ליה שיאמרו לו כי החשך נברא תחלה, דכתיב שכן נאמר "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרהפת על פני המים" שם ב, והדר וחזר, ולאחר מכן נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"!

5 ומשיבים: אכן יכלו זקני הנגב להשיבו כך, ואולם הם העדיפו שלא לענות לו על שאלתו זו, כי סברי סבורים היו שאם ישיבוהו על שאלה זו, דילמא אתי לשיולי שמא יבוא לשאול אותם שאלות נוספות במופלאות הבריאה, כגון מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, והרי אלה שאלות שאסור לשאול אותן.

6 ומקשים על כך: אי הכי אם כך שמחמת חשש זה לא השיבוהו על שאלתו בענין קדימת בריאת האור והחושך, אף על שאלתו בענין קדימת בריאת השמים והארץ נמי גם כן לא נימרו ליה לא יאמרו לו, מחמת אותו חשש, שמא מתוך כך יבוא לשאול מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור?! ומשיבים: מעיקרא סבור בתחילה, כאשר שאלם בנושא קדימת בריאת השמים והארץ, סברו זקני הנגב כי אין זה אלא אקראי בעלמא מקרה מזדמן וחולף בלבד הוא זה שהוא דקא שייל שהוא שואל אותם שאלה הנוגעת לקדימת הבריאה, ואולם כיון דחזו דקהדר שאיל שראו שהוא חוזר ושואל שאלה נוספת בנושא זה, סברי סברו כי מוטב שלא נימא ליה נאמר לו תשובה על שאלתו דילמא אתי לשיולי שמא יבוא לשאול מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

7 ולאחר מכן אמר להם אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב בשאלה שבענין האדם: אידין מתקרי חכים איזהו האדם הנקרא, הראוי באמת להיקרא חכם? אמרו ליה לו כדברי המשנה: איזהו חכם? — הרואה את הנולד. אמר להם בשאלה בענין זה: אידין מתקרי איזהו אדם הנקרא גבור? אמרו לו בלשון המשנה: איזהו גבור? — הכובש את יצרו. אמר להן עוד: אידין מתקרי איזהו אדם הנקרא עשיר? אמרו ליה לו באותו אופן: איזהו עשיר? — השמח בחלקו.

8 אמר להן: מה יעביד איניש יעשה אדם ויחיה? אמרו ליה לו: ימית עצמו. כלומר, יצמצם צרכיו ויקטין עצמו. ועוד שאל: מה יעביד איניש יעשה אדם וימות? השיבו לו: יחיה את עצמו. כלומר, ינהג בגדולה וברווחה רבה. אמר להן: מה יעביד איניש יעשה אדם ויתקבל על ברייתא הבריות? אמרו לו: יסני מלכו ושלטן ישנא את המלכות והשלטון. ולא ימצא בקרבתם, אלא בתוך עמו. אמר להו להם: דידי טבא מדידכו עצתי שלי טובה יותר מהעצה שלכם, שאני אומר כי הדרך להתקבל על הבריות היא שירחם מלכו ושלטן, ויעבד טיבו עם בני אינשא שיאהב את המלך והשלטון, ויתקרב אליהם, ועל ידי כך יוכל לעשות טובות עם בני האדם. הנזקקים לשלטון, ומתוך כך יהיה מקובל ואהוב על הבריות.

9 ועוד אמר להן בשאלה: היכן עדיף לו לאדם לגור, האם בימא יאי למידר בים ראוי לדור או ביבשתא יאי למידר ביבשה ראוי לדור? אמרו ליה לו: ביבשתא יאי למידר ביבשה ראוי לדור, וראיה לדבר, דהא שהרי כל נחותי ימא יורדי הים לא מיתבא דעתיהון מתיישבת דעתם עליהם עד דסלקין ליבשתא שעולים ליבשה.

10 ועוד אמר להן אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב: אידין מנכון חכים יתיר איזה מכם החכם יותר מחבריו? אמרו לו: כולנא כחדא שוויין כולנו כאחד שווים בחכמה, דהא שהרי כל מילתא דבר שאמרת לנא לנו בשאלה — בחד פתרנא כאחד, ביחד, פתרנו לך. עוד אמר להן: מה דין אתריסתון לקבלי מה זה שאתם היהודים, מתריסים כלפי, מתנגדים לי, והרי אנחנו הם הרבים, ואתם משועבדים תחתנו, והרי זה מורה שהצדק עמנו! אמרו ליה לו: בתשובה: אין בדבר זה להורות כן, שהרי אף סטנא נצח השטן מנצח מטעה בני אדם וגובר עליהם אף שברור שאין הצדק עמו.

11 אמר להן: הא אנא מקטילנא יתכון הרי אני יכול להרוג אתכם בגזירת מלכין מלכים! אמרו ליה לו: אמנם שלטן השלטון נתון ביד מלכא המלך, ובידך להמיתנו, ואולם כיוון שהבטחנו שלא תפגע בנו, לא יאי למלכא כזב אין זה נאה למלך השקר. מיד פקד אלכסנדר מוקדון אלביש יתהון לבושין דארגוון הלביש, אותם לבושי ארגמן, לבושי שררה מפוארים, ושדי מניכא דדהבא ושם רבדי זהב על צואריהון צוארם.

12 כיון שעמד להיפרד מהם, אמר להן: בעינא דאיזל רוצה אני ללכת למדינת אפריקי להלחם בה, מה דעתכם בענין זה? אמרו ליה לו: לא מצית אזלת אינך יכול ללכת לשם משום דפסקי שפוסקים, חוצצים הרי חשך בפני ההולכים לשם. אמר להן: לא סגיא דלא אזלינא אי אפשר שלא אלך, לשם, ואמטו הכי משיילנא לכו משום כך אני שואל אתכם בעצתכם, אלא מאי אעביד מה אעשה כדי לעבור אותם הרי חושך?

13 אמרו ליה לו: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא הבא, קח אתך, חמורים לובים שמהלכים אף בחושך, והם יובילו אותך במעברים החשוכים ההם. ואייתי קיבורי דמתני והבא אתך צרורות חבלים, וקטר בהאי גיסא וקשור בצד זה של הרי החושך, כשאתה נכנס אל תוכם, את קצהו האחד של החבל, באופן זה דכי אתית באורחא נקטת בגוייהו שכאשר תבוא בדרך חזרה אחוז בהם וכך תוכל אתית לאתרך לבוא, לשוב למקומך.

14 עבד הכי, ואזל מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי עשה כך, והלך והגיע לאותו מחוז שכולו נשים. בעי למיעבד קרבא בהדייהו רצה לעשות מלחמה אתן. אמרו ליה לו: אין זה כדאי לך להלחם בנו, שכן אי קטלת לן אם תנצח במלחמה ותהרוג אותנו — יאמרו הבריות נשי קטל נשים הרג, ואין בכך גבורה, ואי קטילנא לך ואם אנחנו ננצח ונהרוג אנחנו אותך — יאמרו הבריות עליך: הרי מלכא דקטלוהו נשי מלך שהרגוהו נשים במלחמה. אמר להן: אייתו הביאו לי נהמא לחם! אייתו ליה נהמא דדהבא, אפתורא דדהבא הביאו לו לחם זהב מונח על גבי שולחן של זהב.

15 אמר להו להם אלכסנדר מוקדון בתמיהה: מי אכלי אינשי נהמא דדהבא האם אוכלים אנשים לחם זהב? אמרו ליה לו בני המקום: אלא אי נהמא בעית אם לחם רגיל לאכילה הוא מה שרצית בהליכתך לכאן, וכי לא הוה היה לך באתרך נהמא למיכל במקומך לחם לאכול, דשקלית ואתית להכא שנטלת עצמך ובאת לכאן? כי נפיק ואתי כאשר יצא ובא ללכת לארצו, כתב אלכסנדר מוקדון אבבא מחוזא על שער העיר: אנא אני אלכסנדרוס מוקדון, הויתי שטייא הייתי שוטה עד דאתיתי שבאתי למדינת אפריקי דנשיא של הנשים, ויליפת ולמדתי עצה תבונה, מן נשיא הנשים.

16 עוד מסופר: כי שקיל ואתי כאשר נטל ובא לדרכו, יתיב אההוא מעיינא ישב על מעין אחד, קא אכיל נהמא היה אוכל לחם, הוו בידיה גולדני דמלחא היו בידיו דגים מלוחים, בהדי דמחוורי להו בתוך שהלבינם, רחץ אותם במים על מנת להסיר מהם את מלחם — נפל בהו ריחא בהם ריח טוב ביותר. אמר אלכסנדר מוקדון לעצמו: שמע מינה למד ממנה, מכאן כי האי עינא מעין זה מגן עדן אתי בא.

17 איכא דאמרי יש שאומרים כי שקל מהנהו מיא לקח מאותם מים וטרא באפיה שטף בהם את פניו. איכא דאמרי יש שאומרים כי אלכסנדר מוקדון אידלי כוליה עלה לכל אורך המעין כולו עד דמטא לפתחא שבא לפתח גן עדן הנעול. עמד ורמא קלא הרים קול: פתחו לי בבא שער! אמרו ליה לו כלשון הכתוב "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" תהלים קיח, כ, ואין אתה בכלל הצדיקים. אמר להון להם: אנא נמי מלכא אנא, מיחשב חשיבנא אני גם כן מלך אני, חשוב אני, ואם איני נכנס פנימה, לפחות הבו תנו לי מידי משהו מגן עדן. יהבו ליה גולגלתא חדא נתנו לו גולגולת אחת, אתייה תקליה לכוליה דהבא וכספא דידיה בהדיה בא לשקול את כל הכסף והזהב שלו אתה, כנגדה, ולא הוה מתקליה לא היתה הגולגולת נשקלת, לא היה ידוע משקלה האמיתי, שהכריעה כל מה שכנגדה.

18 אמר אלכסנדר להון לרבנן להם לחכמים: מאי האי מה זאת, מדוע אי אפשר למצוא משקל כנגדה? אמרי אמרו לו: גולגלתא דעינא דבישרא ודמא גולגולת עינו של בשר ודם היא, דלא קא שבע שלעולם אין היא שבעה אמר להו להם: ממאי דהכי ממה, מנין שכך הוא? אמרו לו החכמים: שקלי קלילי עפרא, וכסייה קח מעט עפר, וכסהו את העין הזו, ועשה כן, ואכן לאלתר תקלא מיד נשקלה, נמצא משקלה ששקלה כמשקלה האמיתי. ומנין שכל עוד היא רואה אינה שבעה? — דכתיב שכן נאמר: "שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה" משלי כז, כ.

19 א ומתוך שנזכרו הרי חושך בסיפורו של אלכסנדר מוקדון, מביאים עוד. תנא דבי שנה החכם של בית המדרש של אליהו: גיהנם הריהו מצוי למעלה מן הרקיע, ויש אומרים כי הגיהנם מצוי לאחורי הרי חשך. ומסיימים את הפרק, ואת חלק התלמוד שבמסכת זו בדברים שבשבח לומדי תורה.

20 תנא שנה ר' חייא: כל העוסק בתורה בלילה — שכינה כנגדו, שכן נאמר: "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה' "איכה ב, יט. אמר ר' אלעזר בן עזריה: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שכן נאמר: "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" ישעיה נד, יג, הרי שתלמידי החכמים "בניך לימודי ה' ", ונדרשת המלה "בניך" במובן "בוניך", בוני עם ישראל מרבים שלום "ורב שלום בניך". א משנה לאחר שהניחו הכהנים את אברי התמיד על כבש המזבח ומלחום הלכו ללשכת הגזית.

22 ומשבאו לשם אמר להם הממונה על הפייסות: עמדו וברכו ברכה אחת מברכות קריאת שמע! והם עשו כן וברכו. ולאחר מכן קראו את עשרת הדברות, ואת שלש פרשיותיה של קריאת שמע: "שמע", "והיה אם שמוע", "ויאמר", ולאחר מכן

23 ברכו את העם ראה עיונים שלש ברכות, שהן: הברכה שלאחר אמירת קריאת שמע "אמת ויציב", הנחתמת במלים "גאל ישראל", וברכת העבודה במקדש ברכת "רצה" שבסדר תפילת שמונה עשרה, וברכת כהנים ראה עיונים, וביום השבת בו מתחלפים משמרות הכהנים במקדש שהמשמר היוצא מקריב עדיין את קרבן התמיד של שחר, והמשמר הנכנס מקריב את המוספים היו אנשי המשמר היוצא מוסיפין ברכה אחת לאנשי המשמר היוצא שעיקרה שישררו האהבה והאחוה השלום והרעות ביניהם.

24 ב משנה ולאחר שקראו הכהנים את עשרת הדברות וקריאת שמע וברכו את העם, אמר להם הממונה: כהנים חדשים שמימיהם עדיין לא זכו להקטיר את הקטרת, אלה בלבד בואו והפיסו השתתפו בגורל מי הוא שיזכה להקטיר את קטורת היום. ולאחר הפייס, שזכה מבין הכהנים מי שזכה, אמר להם הממונה לכל הכהנים: כולכם, הכהנים החדשים שמימיהם עדיין לא העלו אברי קרבנות למזבח עד כה יחד עם הכהנים הישנים ותיקים, שכבר עשו עבודה זו, בואו והפיסו מי מכם הוא זה שמעלה את האברים מן הכבש למזבח להקריבם ולנסך את נסכיהם! ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא היו עורכים פייס מיוחד מי הוא זה שיעלה את האברים לכבש, אלא אותו כהן שזכה בפייס שהוא יהא המעלה את האברים לכבש הוא גם כן זה שמעלה אותן מן הכבש על גבי המזבח להקריבם.

25 ג משנה אותם כהנים שלא זכו בפייסות, ועדיין הם לבושים בבגדי כהונה שהרי כל המשתתפים בפייסות היו לבושים בבגדי כהונה, שאם יזכו — יהיו מוכנים מיד לעבודתם, מסרום לידי החזנים שמשים, עוזריו של הממונה על בגדי כהונה, והללו היו מפשיטין אותם את הכהנים את בגדיהם בגדי כהונה, ולא היו מניחין עליהם אלא מכנסים בלבד, ולאחר שחזרו הכהנים ולבשו את בגדיהם של חול, היו פושטים את מכנסי כהונה ולובשים תחתם מכנסי חול. וארבעה חלונות כעין תאי אחסון היו שם במקדש לכל משמר כהונה, ששימשו להנחתם של בגדי הכהונה השונים, והיה כתוב עליהם על כל אחד מהחלונות הללו תשמיש הכלים הבגדים השונים "מצנפות", "אבנטים", "כתנות", "מכנסים".

26 ד משנה מי מהכהנים שזכה בהקטרת הקטרת, היה נוטל את הכף המשמשת לנשיאת הקטורת בתוכה, והכף הריהי דומה לתרקב כלי גדול של זהב, המחזקת שיש בה בית קיבול בשיעור שלשה קבין, והבזך כף קטנה היה נתון בתוכו של הכף.

« ביאור שטיינזלץ על תמיד ל״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על תמיד ל״ג ע״א »